"מצה זו שאנו אוכלים..." בזוהר נקראת המצה "מיכלא דאסוותא" – מאכל הרפואה, והכוונה, כמובן, מבחינה רוחנית. דא עקא, יש יהודים שמצווה חשובה זו קשה להם, ואף בלתי אפשרית, כגון זקנים או חולים שאין ביכולתם ללעוס מצות. הללו יכולים לפורר אותה, ואם יש צורך - אף להרטיבה במים לא חמים [סי' תסא,ד]. זהו פתרון פשוט. ברם, אלה הסובלים ממחלת הצליאק [כרסת] אינם יכולים לעכל את הגלוטן, שהוא מרכיב חלבוני מרכזי בקמח הדגן, ואם יאכלו מצות, הם עלולים לסבול מחולשות ומתופעות לזמן ממושך. כיצד ינהגו יהודים אלה בליל הפסח, ואיך יקיימו מצוות אכילת מצה?
אכן נראה שאותם ה"חוטאים" ואוכלים לפעמים מאכלים המכילים גלוטן [אפילו לעיתים רחוקות!] אל להם לפטור עצמם דווקא בליל הסדר... ואולם, הללו המקפידים באופן טוטאלי שלא לצרוך שום מאכל שיש בו אפילו חשש קל להימצאות גלוטן, אין לחייבם להיכנס לסבל ולספק סכנה.
במשך השנה, רבים מחולי הצליאק צורכים קמח "נטול גלוטן" -קמח חיטה שהגלוטן הוצא ממנו במעבדה מיוחדת. אולם, משהוצא ממנו הגלוטן הוא אינו יכול להחמיץ, ולפיכך פסול למצה! לעומת זאת, קיימות בשוק מצות מיוחדות מקמח שיבולת שועל, והן דלות  גלוטן. אלא שגם על מצה זו יצאו עוררין. פרופ' פליקס טען שהשיבולת שועל שבזמננו אינה כלל מין דגן וממילא פסולה היא למצה. מאידך, אנשי תורה רבים סוברים, שאין ביכולתו של מחקר מדעי, יהיה אשר יהיה, להפריך מסורת ארוכת שנים בישראל, וזו החשיבה את הקרוי שיבולת שועל כאחד מחמשת מיני דגן. היו גם שעוררו ספק ביכולתנו למנוע את החמצת העיסה, שכן יתכן שהיא ממהרת להחמיץ יותר מחיטה, וצריך להקפיד יותר. אעפ"כ, למעשה, קבעו פוסקי זמננו, כי אלה הנזקקים לכך, יֵצאו ידי חובה במצה זו בליל הפסח.